אמהות מצמיחה כנפיים

בתי הגדולה, שלומדת אמנות בדנמרק, אמרה לי שהיא בודקת את האפשרות להאריך עוד את השהות ולנסות להתקבל לתוכנית תמיכה ייחודית לאמנים, שמעניקה מלגת לימודים ומחייה. אמרתי לה שאני שמחה מאד וגם קצת עצובה, ושאני חושבת שזה הדבר הנכון לעשות. ושאני לא זוכרת מתי שמעתי אותה כל כך מאושרת. ואז היא אמרה: "אמא אני יודעת שאני לא אומרת לך את זה הרבה, אבל אני אוהבת אותך״

סגרתי את הטלפון ובכיתי.

שני המשפטים שאמרה קיפלו בתוכם את כל הדרמה הגדולה של ההורות: התמסרות שקופה. נתינה אינסופית שנתפסת לעיתים כמובנת מאליה. בתי החכמה אמרה לי במעט מילים כה הרבה: היא אמרה שהיא יודעת שאמהותי לא תמיד זוכה להכרת תודה מצידה, ושהיא רוצה שאדע שהיא רואה ומוקירה ושאחוש את אהבתה.

בתי הגדולה ממעטת במילים. וכמעט לא משתפת ברגשותיה. והמילים האלה שלה הן אחת המתנות היקרות שקיבלתי ממנה.

התחושה שמלווה נשים רבות היא שההתמסרות האמהית מובנת מאליה ובלתי נראית. שקופה לבני הזוג, למדינה שאינה מכירה באמהות כמקצוע החשוב בעולם והראוי לתמורה, ובעיקר נדמה שהיא שקופה לילדינו, שאינם רואים ומרגישים עד כמה אנחנו תמיד שם בשבילם.

אבל הם כן. בתי גילתה לי זאת.

אמהות היא התפקיד הקשה והכפוי טובה ביותר. תפקיד שדורש התמסרות מוחלטת לאחר, ללא תמורה. אין הוקרה, אין הכרה, אין בונוסים, אין קידומים, אין כסף, אין פנסיה אין סמלי כבוד וסטטוס חיצוניים. כשהייתי אמא צעירה לא רציתי בתפקיד הזה. הדפתי אותו. הרגשתי שזה מונוטוני, טכני, משעמם, עוצר את הצמיחה וההתפתחות שלי וחוסם אותי מלממש את כישורי ולהתקדם בציר הקריירה – שהיה החשוב לי ביותר אז.

לקח לי לא מעט שנים להבין את מה שאני מבינה היום – התפקיד הזה הוא תפקיד חיי. זכיתי לחוש אהבה בעוצמה שאין דומה לה, שריר הלב שלי התרחב ולמדתי מהי נתינה אינסופית, ללא תנאים.

היום, היכולת להיות בסיס אם ומגדלור מספיקה לי וממלאת אותי סיפוק ואושר. היום אני מבינה את גודל המשמעות והזכות לטפח אדם אחר, להזין אותו, לתמוך בו כשהוא פורש כנפיים שקופות צעירות. גיליתי שטעם החיים אינו קשור כלל אלי ולציר ההתקדמות של חיי – הוא טמון ביכולת שלי לאפשר לבנותיי לצאת לעולם כשהן מצוידות בגב החסון שלי, בתמיכה הרגשית, המנטלית, הרוחנית והחומרית שיש לי לתת להן. בידיעה הברורה לי מאליה כיום – שאני תמיד אהיה שם בשבילן. אמא חזקה, תומכת, מנחה, מעודדת, מנחמת.

נבטה בתוכי בי הבנה עמוקה שגדלתי וצמחתי אל תפקיד חיי:  להצמיח אדם אחר בעולם. איזה תפקיד חשוב מזה יכול להיות?

ביקום מקביל, הבנה דומה עולה גם מתוך מחקר המנהיגות של גוגל oxygen, שמצא שהמנהלים הטובים ביותר ניחנים בתכונה משותפת אחת: הם מצמיחים. הם מנהיגים תרבותיים ומנטורים. הם מגדלים, מטפחים, ומעניקים מעצמם מניסיונם, מכוחם, ומהידע שצברו לעובדים שלהם.

ביום האשה 2021 אני רוצה למקם את האמהות מחדש, בתפקיד המכריע בעולם: מנהיגות המשפחה. אלה שמצמיחות ומטפחות את תודעת דור העתיד. או כפי שניסחה זאת היטב הוגת הדעות, החביבה עלי עד מאד, ג׳וליה קריסטבה:

"האמהות הן השומרות של יכולת העידון, מכיוון שהן מעבירות לילדיהן את כושר החשיבה. מובן שהוא נעוץ בדנ"א ובתשתית הביולוגית, אך תנאי המסירה האופטימלית נעוצים למעשה באיווי של האמהות להתבונן בילדיהן מדברים וחושבים. עניין זה אינו נלקח ברצינות או בחשבון על ידי השיח הפומבי. אני סבורה שתפקידה של האם כשומרת התרבות אינו מוצג בצורה מספקת".

כבר שנים רבות אני לומדת בודהיזם, תורה שמטפחת את הנתינה, החמלה וההבנה שכולנו ישות אחת, קשורים זה לזו ברשת קורים עדינה. 

אבל שום למידה תיאורטית, ושום פילוסופיה וחוכמה עתיקת ימים, לא תשווה להבנה העמוקה של אמת פשוטה ומכוננת, שמונחת בתוכנו ומחכה שנגלה אותה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.